הזנחת שכונה כעוולה נזיקית: מגבעת עמל למשבר האקלים

בשולי פרשת הפינוי מ״גבעת עמל״ התעוררה לאחרונה אפשרות לעוולה נזיקית חדשה: הזנחת שכונה. היינו, אי-הספקת שירותים מוניצפליים כנדרש, והתנהלות המובילה את התושבים לכך שהם נאלצים להתגורר בסביבה מוזנחת ובלתי מפותחת, הפוגעת בהנאת החיים. עוולה זו מעוררת שאלות רבות ומעניינות, הקשורות הן לתכניות פינוי בינוי והן להקשרים אחרים כגון שינויים הנובעים ממשבר האקלים.

פרשת גבעת עמל

במקום המכונה כיום ״גבעת עמל ב׳״, שהינו חלק משכונת ג׳מוסין, התיישבו תושבים יהודים שהועברו לשם או נשלחו לשם על ידי ״המוסדות המוסמכים״ מאזורי הקרבות בגבול יפו במהלך מלחמת העצמאות.[1]

בנובמבר 1949 דנה הממשלה בנושא שכונה זו ושכונות אחרות דומות לה. בהחלטתה נקבע שיש לדאוג כי לא תורשה כל פלישה לה, ״באשר היא מחבלת בשיכון ובפיתוח המתוכנן ובמשטר החוקי במדינה״. עם זאת נקבע כי ״כל אלה שהתיישבו בג'מוסין או במקומות אחרים באופן זמני בהסכמת המוסדות המוסמכים יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע״.[2]

השיכון מחדש במקום של קבע לא התרחש משך שנים רבות. עם החלת חוק נכסי נפקדים, התש״י-1950 הולאמו הזכויות הפרטיות של הבעלים הפלסטינים, והוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. זה ״מכרן״ לגוף המלאכותי המכונה ״רשות הפיתוח״, אשר הוקם מכוח חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), התש״י-1950, על מנת שינותק הקשר בין הבעלים לבין הנכסים, גם אם יתברר כי הכרזת הנכס כנפקד היתה שגויה או אם יחזור מי שנחשב לנפקד.

בהמשך לכך, בשנת 1961 נחתם הסכם בין רשות הפיתוח, לבין חברת דיור ב.פ. בע״מ, במסגרתו התחייבה האחרונה להעמיד לתושבי השכונה ״דיור אקוויוולנטי״ בבניינים שיוקמו על המקרקעין. בשנת 1987 מכרה חברת דיור את הקרקעות ליזמים שהגישו תביעות פינוי נגד התושבים. הליכים רבים בעניינים אלה התנהלו במשך שנים רבות, עד אשר הסתיימו לאחרונה הן בהיבט של קביעת אופן המימוש של ההתחייבות לדיור חלופי,[3] והן בפן של פינוי הקרקע מידי המחזיקים.[4]

טענה לעוולה של הזנחה

במהלך הדיון בתביעות הפינוי ביקשו התושבים להוסיף לכתבי הטענות שלהם תביעה לרכיבי פיצוי הנוגעים להפרת ההתחייבות לדיור אקוויוולנטי לאורך השנים – להבדיל מעצם החובה לשלמו כנגד פינוי. כמו כן, התושבים טענו לפיצוי בשל הזנחה: הותרתם במתחם שהיה בלתי ראוי למגורים, ללא תשתיות מתאימות ותחת איום משפטי מתמיד. טענות אלה לא נשמעו במסגרת הליכי קביעת הדיור החלופי. הבקשות לתיקון כתבי הטענות לא התקבלו, תוך שצוין, בין השאר, כי שאלת הפיצויים בגין טענת ההזנחה אינה קשורה לפיצויים כנגד הפינוי, ואין מקום להוסיפה במסגרת תביעות הפינוי.[5]

על רקע זה הוגשה תביעה נפרדת לפיצוי על ידי שלוש ממשפחות המקום, שהופנתה כנגד המדינה וכנגד עיריית תל אביב-יפו. פרט לתביעה הנובעת מטענתן להפרת התחייבות לדיור חלופי (התחייבות שנעשתה לטובתם, גם אם לא עמם—כמעין חוזה לטובת צד שלישי), הם עתרו לפיצוי בגין הפגיעה בהנאות החיים שנגרמה להם עקב ההזנחה המתמשכת של השכונה. לטענתם, הם ראויים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב כך שנאלצו להתגורר בסביבה מוזנחת ובלתי מפותחת במשך עשרות שנים, ללא תשתיות ביוב, ללא רחובות ומדרכות, ללא תאורה, תוך חשיפה לאסבסט ועוד.

קיומה של הזנחה נתמכת גם במסקנותיו של שופט השלום שדן בתביעה העיקרית לפיצוי, אשר ציין בעקבות סיורו במקום כי ניכרת ״אוזלת היד של הרשויות ככל המתייחס לתושבי השכונה וההזנחה לה זכתה השכונה במשך השנים״.[6]

פסק הדין של העליון

בפסק הדין שניתן בימים האחרונים על ידי בית המשפט העליון התקבלה טענת המדינה כי יש לדחות על הסף את התביעה הנזיקית כנגדה בהעדר יריבות, שכן המדינה ״אינה אחראית להספקת שירותים מוניציפליים״, אך נקבע כי ״התביעה בנדון צריכה להיות מופנית כלפי העירייה״. בית המשפט הכיר למעשה בקיומה של ״העילה של הזנחת השכונה כעוולה מתמשכת״ הראויה לבירור.[7]

מבחינת התיישנות נקבע, כי כעוולה נמשכת תביעה בגין נזקיה מוגבלת לתקופה של שבע שנים טרם הגשת התביעה. לנוכח עמדתה של עיריית תל אביב שלא עמדה על סילוק התביעה כנגדה על הסף, למעט לגבי תקופת ההתיישנות שקדמה לשבע השנים כאמור,[8] ההליכים בעניין זה עשויים להימשך.

עוולה חדשה – אימתי?

האם אנו חוזים כאן בעלייתה של עוולה נזיקית חדשה? יודגש, כי הכוונה אינה להתנהגות רשלנית של העירייה, אלא להתנהגות שהיא פועל יוצא של כוונה מפורשת ״לייבש״ את השכונה, כאמצעי להשיג תוצאות במשא ומתן וכביטוי לכך שתכניות המיועדות למקום עתידות להפוך את ההשקעות בו ללא משתלמות.

האם אי-הספקת שירותים, שאינה נובעת מהתרשלות, אלא ממגמה מכוונת של העירייה ״לייבש״ איזור מסוים, לגרום לתושביו לנטוש אותו, להוריד את מחירי הדיור בו, לנסות להקל עם רוכשי הנכסים, וכן מתוך מחשבה של העירייה כי ממילא האיזור נתון בפני כליון, למשל לנוכח תכניות בניה העתידות להתרחש בו, היא עילה נזיקית ראויה? שאלה זו מתעוררת לא רק בהקשרה של גבעת עמל. היא עשויה להיות רלבנטית למקומות נוספים בהם העירייה מתכננת מהלך נרחב של פינוי בינוי. אך גם בהקשרים נוספים, למשל כאלה הקשורים למשבר האקלים, היא עשויה להתעורר.

אנו יכולים גם לחשוב על מצב בו עירייה סבורה כי יש לפעול לשם הברחה למעשה של תושבים ממקום מסוים, נניח בגלל עליית מי הים, העתידה לפגוע בתושבי המקום ובתשתיות שיונחו בו. האם במצב בו הרשות אינה חפצה לספק תשתיות מטעמי מדיניות אלה או אחרים היא עוולת כלפי התושבים? האם לתושבים יש זכות להשקעה בתשתיות אשר תבוצע באופן שווה ודומה בכל חלקי העיר?

עוד אשוב לשאלות חשובות אלה בהמשך.

בתמונה קטע מכביש 1 של קליפורניה אשר צנח אל האוקיינוס לאחר סערה שפקדה את החוף המערבי.

מקור: https://www.haaretz.co.il/travel/usa/.premium-1.9500094

[1] רע״א 409/20 יהוד (שרפי) נ' דיור ב.פ. בע"מ (נבו 29.11.2020). [2] ע״א (מחוזי ת"א) 6097-09-18‏‏ דיור ב.פ. בע"מ נ' עזבון בן נון (נבו 23.12.2019). [3] רע״א יהוד, לעיל ה״ש 1. [4] גיא נרדי ״פיצויים של 30 מיליון שקל מתעכבים: הושלם פינוי גבעת עמל״ גלובס (15.11.2021). [5] רע״א 5408/17 פלונית נ' דיור ב.פ. בע"מ, פס׳ 27 (נבו 29.10.2017). [6] ת״א (שלום ת״א) 15-09-40716 דיור ב.פ. בע״מ ואח׳ נ׳ מזור, פס׳ 17 (14.6.2018). [7] ע״א 2710/21 כהן נ׳ מדינת ישראל (נבו 15.2.2022). [8] ת״א (מחוזי מרכז) 10625-10-19 כהן נ' מדינת ישראל, פס׳ 55 (נבו 17.2.2021).