הסרט ״קופסה כחולה״ ופסק הדין בעניין חוק הלאום




אמש ניתן פסק הדין בעניין חוקתיות חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.[1] פסק הדין עוסק בין השאר בחוקתיות סעיף 7 של חוק היסוד, הקובע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה״. הנשיאה חיות קבעה כי חוק היסוד משתלב עם זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהיא ה״לב הפועם של ׳החוקה נוסח ישראל׳״[2]. מחויבות כפולה זו, של ישראל כיהודית ודמוקרטית, מעוגנת לדברי הנשיאה ברמה החוקתית, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק,[3] ונוסף על כך זהותה זו של ישראל מושרשת בהכרזת העצמאות, בפסיקת בית המשפט העליון ובנורמות תת-חוקתיות.[4]


הנשיאה סברה כי בהוראות חוק היסוד, וזו שבסעיף 7 שלו בכלל זה, ״אין משום שלילת אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית״, שכן אף שחוק היסוד ״מעגן אך את מרכיבי הזהות היהודיים של המדינה, אין בכך כדי לגרוע מחובתה של המדינה, על כלל רשויותיה ומוסדותיה, להגן על זכויותיהם של המיעוטים החיים בה״.[5] עוד ציינה הנשיאה חיות, כי ״אכן, אלה היסודות שעליהן קמה מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואותם עלינו לשמר, ולזכור תמיד כי ׳הציונות נולדה כשלילה של הגזענות׳...״.[6] נניח בצד לעת הזו לשאלת ההשתלבות של חוק יסוד: הלאום עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[7] משעה שנחקק האחרון הפכה המחויבות לשוויון ולצידה חובת ההגנה על הקניין (המעוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד) לחלק מהיסודות של מדינת ישראל. בשאלה האם היה בחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי להשליך על תיקון עוולות העבר עסקתי במקום אחר.[8] כאן אבקש לשאול האם נכון לומר כי המחויבות הכפולה הזו, ובפרט המחויבות לשוויון ולהגנה על זכויות המיעוטים, היא גם מהיסודות ״שעליהן קמה מדינת ישראל״ ובדגש על ההקשר הקנייני?[9] פרספקטיבה מרתקת על הסוגיה ראתה השבוע אור עם הקרנות הבכורה של הסרט ״קופסה כחולה״ של מיכל ויץ.[10]


בסרט מתחקה הבימאית, נינתו של איש הקק״ל יוסף ויץ, אחר מפעלותיו ההיסטוריים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. לצד סקירת תפקידו בביצוע רכישות קרקע בארץ ישראל מהאפנדים, בעלי הקרקעות, תוך פגיעה באריסים, הפלאחים מחזיקי הקרקע, ובאופן אשר השפיע על עיצוב גבולות תכנית החלוקה; ולצד סקירת תפקידו בייזום וביצוע תכנית ייעור הקרקעות שנקנו ונתפסו כאמצעי לשמור עליהם בהעדר די כוח אדם ליישוב הארץ;[11] היא מתמקדת בחלקו בעיצוב מדיניות ישראל בנוגע לפליטי 48׳.


ויץ מתארת בסרט כיצד יוסף ויץ ראה, עוד שנים קודם למלחמה, את ישובי הערבים בארץ כמכשול לשגשוגה ולהגשמת התחיה הציונית. כך לדוגמא, כתב ביומנו ב-1940 כי ״[]אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות...אין להשאיר אף כפר אחד״.[12] המלחמה ונטישת הבתים והאדמות במסגרתה סיפקה עבור ויץ הגשמה של ״שאיפות שלא היסס לבטא״ בעשור שקדם לה.[13]


ימים ספורים אחרי הכרזת העצמאות, ב-20 במאי 1948, הוא כתב ביומנו כי עזיבת הפליטים תהווה מהפכה טריטוריאלית מלאה וכי מדינת ישראל עתידה להפקיע את אדמותיהם.[14]כך, במסגרת הרעיון שכונה ה״טרנספר בדיעבד״, סבר ויץ כי יש לפעול להריסת או ל״שיפור״ כלשונו של הכפרים שננטשו, כך שלא יוותרו מקומות פיזיים אליהם הם יוכלו לחזור. בה במידה שוויץ סבר שיש צורך לדאוג לשימוד הכפרים ולחסימת השיבה, הוא אף סבר כי מן ההכרח לפצות את הפליטים על רכושם וכך לשלם בכסף את מה שהיינו נכונים לשלם בדם כדבריו.


במחקרו של ההיסטוריון שלי פריד שפורסם לאחרונה, לאחר מותו, צוין כי ״האיש שהניע ויזם את פעולות ההריסה והגירוש היה מנהל מחלקת ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל, יוסף ויץ, שישמש כיועץ חשוב לממשלה בעתיד בנוגע למדיניות בעניין הפליטים ולתשלום הפיצויים״.[15] פריד מציין גם כי ויץ קיים ״פגישה מכרעת״ עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בנושא ביום 5.6.1948. עם זאת לפי פריד, פעלתנותו של ויץ בשאלת רכוש הפליטים תופסת מקום נרחב במחקר אך יש לזכור כי הוא לא נשא בתפקיד ממשלתי, ולכן ״אין למהר ולראות את כלל פעילויותיו כמייצגות את המדיניות הישראלית״.[16]


ואולם, המחשבה כי ויץ לא נשא בתפקיד ממשלתי, ולכן פעילותו אינה מייצגת את המדיניות הישראלית הרשמית, נוגעת בדיוק באופן בו פעלה ישראל כדי להציג את עצמה כמי שפועלת לפי נורמות דמוקרטיות תוך שהיא מפעילה (ואולי גם מופעלת) על ידי הקק״ל כזרועה הארוכה לפעילות בלתי דמוקרטית. ואכן, פריד מודה בהמשך כי ״הקק״ל והסוכנות היהודית מילאו תפקיד מרכזי במדיניות הקרקע של ישראל באותן שנים, בייחוד בכל הקשור להשתלטות על הרכוש הנטוש״.[17]


אתן רק דוגמא אחת לכך. כפי שמתואר גם בסרט, ב-16 בינואר 1949 כרתה ממשלת ישראל עם הקק״ל את הסכם ״המיליון הראשון״, לפיו העבירה לה מדינת ישראל, ופורמלית האפוטרופוס לנכסי נפקדים, את הבעלות בכמיליון דונם מנכסי הפליטים שהיא הלאימה מכוח תקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים מדצמבר 1948.[18] העברת הבעלות ייצרה חיץ משפטי חזק בין בעלי הנכסים, הפליטים, שבחלקם אף היו ״פליטי פנים״ בלבד ובחלקם כלל לא היו פליטים, לבין הנכסים, כך שאלה לא הושבו להם. לא אם התבררה טעות בזיהוי הנכס כנפקד;[19] לא אם הפליט היה בחלק אחר של ארץ ישראל אף אם הפך בסיום המלחמה לחלק משטחה,[20] ולא אם הפליט חזר לישראל לאחר הסכם השלום עם ירדן.[21]


פעולות אלה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ולמעשה גם לאחר מכן עם החלתו של חוק נכסי נפקדים על מזרח ירושלים,[22] סטו מ״הלב הפועם״ של המחויבות הכפולה שתיארה הנשיאה חיות בפסק הדין בעניין חוק יסוד: הלאום, בשני מובנים עיקריים. ראשית, בעצם אימוץ מדיניות ״הם אינם חוזרים״,[23] הלאמת נכסי הפליטים ומכירתם הבלתי הפיכה. שנית, בכך שהמדינה מסרה את הקרקעות לגוף שהתחייב לפעול לטובת יהודים בלבד, הקק״ל.[24] ואולם, למובנים אלה מתווסף היבט נוסף. בשנת 1960 מיזגה מבחינה ניהולית מדינת ישראל את מקרקעיה עם מקרקעי הקרן הקיימת לישראל, באמצעות הגוף המכונה כיום רשות מקרקעי ישראל. מיזוג ניהולי זה הקנה לקק״ל מעמד מרכזי מאוד בקביעת מדיניות הניהול של קרקעות מדינת ישראל,[25] שכן היא שותפה כמעט שווה בניהול על אף מחויבותה הבלעדית לאינטרסים של היהודים ולא של המדינה. האופן שבו השפיע מיזוג ניהולי זה על עיצוב מדיניותה הקרקעית של ישראל עוד ראוי להיחקר.


מילותיה של הנשיאה חיות בפסק הדין מזה, וההיסטוריה כפי שהיא גם משתקפת בסרט מזה, מעלים כי ישראל לא הצטיינה בדמוקרטיות יתרה בכל הנוגע להגנה על נכסי הפליטים ובהתחשב באופן בו היא ״הפריטה״ את מחויבותיה השלטוניות באמצעות גוף לא דמוקרטי, שהיה לה לשותף וכאח, בבחינת זה האוחז בעקבו של זה.


[1] בג״ץ 555/18 חסון נ׳ כנסת ישראל (8.7.2021) (להלן: פסק הדין). [2] פס׳ 8 לחוות דעת הנשיאה חיות בפסק הדין. [3] ואף בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. [4] פס׳ 8 לחוות דעת הנשיאה חיות בפסק הדין, פס׳ 23-19. [5] שם, פס׳ 91 לחוות דעת הנשיאה חיות. [6] שם; הציטוט מתוך אהרן ברק ״ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״ עיוני משפט 9, 12 (2000). [7] ראו על כך רונית לוין-שנור ואדם שנער ״סעיף 7 לחוק יסוד הלאום – האם ניתן ליישב את המחלוקות״ תרבות דמוקרטית 20 (עתיד להתפרסם, 2021); אמל ג'בארין ״סעיף ההתיישבות ואופייה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, מה הקשר?״ תרבות דמוקרטית 20 (עתיד להתפרסם, 2021); ויצמן עשור וברק מדינה ״סעיף 7 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי: ׳המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה׳״ טיוטה מקדימה להערות קומנטר מאמרים על חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, טרם פורסם); מנאל תותרי-ג׳ובראן ״חוק יסוד הלאום: פרשנות סעיף ההתיישבות היהודית בראי עקרון השוויון״ טיוטה מקדימה להערות קומנטר מאמרים על חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, טרם פורסם); חיים זנדברג ״הצעת פירוש לסעיף 7 לחוק הלאום:

׳התיישבות יהודית׳״ טיוטה מקדימה להערות קומנטר מאמרים על חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, טרם פורסם). [8] Ronit Levine-Schnur, Constitutional Property Rights in Israel and the West Bank, in Oxford Handbook of the Israeli Constitution (Aharon Barak, Barak Medina & Yaniv Roznai, eds., forthcoming, Oxford University Press). [9] ראו, גם שם; חיים זנדברג ״מימוש ההבטחה הכפולה של מגילת העצמאות בתחום המקרקעין״

ספר אליקים רובינשטיין 729 (אהרן ברק ואח׳ עורכים, 2021). [10] קופסה כחולה סרט דוקומנטרי, בימאית: מיכל ויץ; הפקה: נורמה הפקות ואח׳, 82 דקות, ישראל/ קנדה/ בלגיה, 2021. [11] ראו גם Irus Braverman, Planted Flags: Trees, Land, and Law in Israel/Palestine (2009). [12] לסקירת עמדותיו של ויץ בעניין עוד לפני המלחמה, ראו אצל יוסי כץ ״איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר״ עיונים בתקומת ישראל 8, 347, 351-347 (1998). [13] שם, בעמ׳ 351. [14] Benny Morris, Yosef Weitz and the Transfer Committees, 1948-49, 22 Middle Eastern Studies 522–561, 523 (1986). [15] שלי פריד הם אינם חוזרים: בעיית הפליטים הפלסטינים ומדיניות החוץ בשנים הראשונות למדינה 37 (2018). [16] שם, בעמ׳ 264, ה״ש 36. [17] שם, בעמ׳ 120. [18] תקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים, התש״ח-1948, ע״ר 37 (12.12.1948). בסרט צוין בטעות כי הבסיס לעסקת המיליון הראשון הוא חוק נכסי נפקדים, התש״י-1950, אך חוק זה הוא מאוחר לעסקה ולמעשה בא במקומן של התקנות. [19] ראו רונית לוין-שנור ״׳ללא תקנה׳: על תקנת השוק במקרקעין באזור יהודה והשומרון״ משפטים נ 307 (2020). [20] לגבי פיצויים לאלה ראו חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל״ג-1973. [21] ע״א 4630/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ׳ אבו חאטום (18.9.2007). [22] ראו ע״א 5931/06 חוסיין נ׳ כהן (15.4.2015). [23] דברי שר החוץ משה שרת בישיבת הממשלה הזמנית הראשונה בנושא זה מיום 16.6.1948. מובאים אצל פריד, בעמ׳ 42 וככותרת ספרו. [24] שם, בעמ׳ 120. [25] חוק רשות מקרקעי ישראל, התש״ך-1960, ס׳ 4א. וראו בג״ץ 6411/16 הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות נ׳ כנסת ישראל (19.6.2018).


359 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול