דילמת האסיר של החל"ת

נכון לכתיבת שורות אלו יש בישראל קרוב ל1,100,000 דורשי עבודה, זאת בהשוואה לכ150,000 דורשי עבודה שהיו ערב פרוץ משבר הקורונה. מבין דורשי העבודה האלו כ830,000 הוצאו לחופשה ללא תשלום (חל"ת) והשאר פוטרו. מדובר בשיעור האבטלה הגבוה בתולדות המדינה העומד על כ26% מכח העבודה במשק. לשם השוואה, שיעורי שיא באבטלה נרשמו בעבר בימי מלחמת ששת הימים, בהם שיעור זה עמד על כ11%, בתקופת גלי ההגירה של שנות התשעים בה שיעור זה עמד על כ12% וכך גם היה בתקופת משבר הדוט-קום בשנות האלפים.

אין מחלוקת כי מנקודת מבט כלל משקית ועל מנת לשמור על יציבותו וחיוניותו של המשק היה נכון להמשיך את העסקת העובדים לאורך זמן וככל שניתן. המשך העסקה היה נותן יציבות כלכלית למשקי הבית על ידי כך שהיה משמר את ההכנסה הפנויה לנפש ומאפשר להמשיך בהרגלי הצריכה הקודמים, בכפוף למגבלות הנובעות מהמשבר, וכן לחזור לאחר המשבר באופן מיידי להרגלי צריכה אלו. רמת צריכה זו חיונית והכרחית להמשך פעילותם העסקית של הגופים המעסיקים ומבטיחה את המשכיות קיומם גם לאחר תום המשבר. כך שלמעשה בהחלטת המעסיקים להמשיך להעסיק את העובדים יש כדי הבטחת קיומם העתידי של הגופים העסקיים עצמם.

אלא שכפי שניתן לראות בנתונים, ההחלטה שהתקבלה בפועל היתה אחרת. מעסיקים רבים העדיפו להוציא לחל"ת עובדים רבים ובכך לחסוך עלויות בתקופת המשבר. ההשלכה המיידית של החלטה זו היתה ירידה דרסטית בהכנסה הפנויה לנפש ובהוצאות למשק בית וכתוצאה מכך ערעור יציבות קיומם של גופים עסקיים רבים במשק הישראלי. ההחלטה של כל תאגיד או מעסיק על הוצאת עובדים לחל"ת מתנהגת כדילמת אסיר קלאסית.

דילמת האסיר היא בעיה בתורת המשחקים הממחישה כיצד התנהגות רציונלית של כל אחד מהפרטים מובילה לתוצאה שאינה אופטימלית מבחינה חברתית מצרפית. הדוגמא הקלאסית מתארת שני עבריינים שנעצרו בשל ביצוע פשע משותף. לגורמי החקירה אין די ראיות להרשעתם והם מופרדים לצרכי חקירה. אם יושגו הראיות הדרושות ניתן יהיה להעמידם לדין בגין עבירה חמורה שעונשה 15 שנות מאסר, אך בהעדר ראיות מתאימות ניתן יהיה להרשיעם רק בעבירה קלה שעונשה שנת מאסר אחת בלבד. גורמי החקירה מציעים לכל אחד מהעבריינים להעיד נגד חברו ומבטיחים למי שיעיד עונש מופחת. אם שניהם יעידו זה כנגד זה, עונשו של כל אחד מהם יהיה 5 שנות מאסר. אם רק אחד יעיד נגד חברו הוא יצא לחופשי וחברו ישא בעונש הכבד של 15 שנות מאסר. כל עבריין, מקבל החלטה באופן בלתי תלוי בהחלטת חברו, כיוון שאינו מודע לה בעת קבלת ההחלטה. ללא תלות בהחלטת החבר, כדאי לכל עברין להעיד נגד חברו כיוון שעונשו בכל מצב עולם יהיה נמוך מהאלטרנטיבה. כך שני העבריינים בוחרים להעיד זה כנגד זה ונושאים בעונש מאסר של 5 שנים כל אחד, כאשר אם היו בוחרים שניהם לשתוק בחקירתם היו נושאים בעונש של שנת מאסר אחת בלבד.

הגופים העסקיים נמצאים בבעיה דומה בדילמת החל"ת. המעסיקים מחליטים באופן בלתי תלוי זה בזה. כל מעסיק מעדיף להוציא את עובדיו לחל"ת בכדי לחסוך בעלויות אך מעוניין שיתר המעסיקים לא יעשו זאת על מנת לשמר את ההכנסה הפנויה לנפש, את רמות הצריכה של הציבור ואת איתנותם הכלכלית של משקי הבית. כתוצאה מכך, מעסיקים רבים הוציאו לחל"ת עובדים רבים ובכך צמצמו את יכולת הצריכה הקולקטיבית והביאו לתוצאה שהינה נחותה מבחינה חברתית מצרפית בהשוואה לאלטרנטיבה של המשך העסקה והמשך צריכה.

אילו יכלו הגופים העסקיים לקבל החלטה משותפת, יתכן שהיו בוחרים למצות יחד את יכולת ההעסקה של העובדים על מנת להבטיח את יציבותם העתידית של עסקים אלו. אך שיתוף פעולה זה אינו אפשרי ללא קיומו של גורם מרכזי שיעודד ויקבע מדיניות זו. גורם מרכזי זה אכן קיים, אלא שהמדיניות שנקבעה עד עתה אינה מעודדת שיתוף פעולה של מיצוי יכולת העסקה, אלא ההיפך הוא הנכון- מעודדת הוצאתם לחל"ת גם של עובדים שיכלו לתרום לארגון בו הם מועסקים גם אם בהעסקה במשרה בהיקף חלקי.

המדיניות שנבחרה היתה הכרה בזכאות של עובדים שהוצאו לחל"ת בן 30 ימים לפחות כזכאים לדמי אבטלה תוך מתן הקלות בתנאים הקיימים לקבלת דמי אבטלה. הקלות אלו כללו קיצור תקופת האכשרה (מ12 חודשים ל6 חודשים), ויתור על החובה לניצול מוקדם של ימי החופשה השנתית והכרה בזכאותם של עובדים בגיל פרישה. מכיוון שעל פי מדיניות זו המעביד אינו נושא כלל בעלות הוצאת העובד לחל"ת הופסקה באופן זמני העסקתם של עובדים רבים גם כאלו שהיו יכולים לתרום ערך לארגונים בעבודה חלקית. העלות של מדיניות זו מוטלת כולה על המדינה וממומנת מכספי הביטוח הלאומי.

מדינות אחרות כדוגמת בריטניה ופולין בחרו בפתרונות אחרים. אחד הפתרונות שנבחרו הוא השתתפות המדינה בשיעור מסוים של עלות המשך העסקתם של העובדים. פתרון זה מעודד המשך העסקה גם של עובדים שאינם יכולים, בשל המגבלות, לעבוד במשרה מלאה. כחלק מהפתרון, המעביד ממשיך לשלם את הפרש השכר שאינו משולם על ידי המדינה בתקופת ההעסקה. כך למשל, אם המדינה משתתפת בכ80% משכרם של העובדים, למעסיק יהיה כדאי להמשיך להעסיק כל מי שתרומתו לארגון בהמשך העסקה גבוהה מ20% מעלות שכרו (בה נושא המעביד) וכתוצאה מכך מרבית העובדים ימשיכו להיות מועסקים. להבדיל, בפתרון החל"ת, כדאי למעביד להוציא לחופשה כל עובד שאינו מועסק באופן מלא שכן עליו לשאת במלוא שכרו, וכך יוצאו לחל"ת עובדים רבים יותר. כמו כן, כל עוד שיעור השתתפות המדינה בתשלום השכר זהה לשיעורם של דמי האבטלה המשולמים בחל"ת מתוך השכר, ההוצאה הממשלתית בשני הפתרונות תהיה זהה. ההבדל בין הפתרונות יבוא לידי ביטוי בירידה משמעותית בשיעור הבלתי מועסקים במשק במודל של השתתפות בשכר ביחס למודל של תשלום דמי אבטלה בגין חל"ת.

את שנעשה אין להשיב, אך במסגרת אסטרטגית היציאה מהמשבר ניתן ורצוי לאמץ מדיניות שתעודד החזרה לתעסוקה, בתחילה חלקית ולאחר מכן מלאה, של העובדים שהוצאו לחל"ת. יש לאמץ מדיניות שתוציא את המעסיקים מדילמת האסיר בה הם מצויים, תעודד אותם לשתף פעולה ותוביל את המשק לפתרון אופטימלי מבחינה חברתית מצרפית. מדיניות רצויה זו תעודד ותתמרץ החזרת העובדים בחל"ת לתעסוקה על פני פיטורם.

מעבר למדיניות מעודדת העסקה שתאפשר למעסיקים לשתף פעולה ביניהם בהחזרת עובדים לתעסוקה חלקית ומלאה, תאפשר חזרה הדרגתית לרמות ההכנסה הפנויה לנפש שהיו ערב המשבר, תאפשר חזרה הדרגתית להרגלי הצריכה הקודמים, תתן בטחון תעסוקתי וכלכלי לעובדים, תעלה את סיכויי הישרדותם של עסקים רבים ותעודד את המשק לחזרה הדרגתית לפעילות מלאה וחיונית לצורך רווחת כולנו.