שידור דיוני בית המשפט העליון
בחודש ספטמבר 2019, צפה הציבור הבריטי בשידור ישיר בברונית ליידי הייל, נשיאת בית המשפט העליון של בריטניה, מקריאה את החלטת בית המשפט בפסק הדין בעניין מילר שלפיה המלצתו של ראש הממשלה ג'ונסון למלכה להשעות את דיוני הפרלמנט אינה חוקית ובטלה. הווידאו, שאורכו 15 דקות, זמין באתר בית המשפט העליון, שדיוניו משודרים בשידור ישיר משנת 2011. ראיתי והתקנאתי. כמה פשוט, ברור, ונגיש. יושב העם הבריטי וצופה בנשיאת העליון מסבירה לאזרחים בשפה ישירה וברורה וללא הצטדקויות את החלטת בית המשפט, בלי מתווכים וללא מניפולציות. והציבור הגיב בעניין רב כאשר מדובר בפסיקה הנצפית ביותר בכל זמנים. לדיון המשפטי עצמו, שנערך מספר ימים, היו כ-30 מיליון צפיות ישירות באינטרנט.
ואצלנו?
חוק יסוד: השפיטה מעגן בסעיף 3 את עקרון פומביות הדיון: "בית-משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית-המשפט הורה אחרת לפי חוק". ואכן, הציבור רשאי להגיע לאולמות המשפט מהם גם מדווחים כתבי משפט בשידור חי או בדיעבד. לעומת זאת, חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אוסר בסעיף 70(ב) על צילום באולם בית המשפט או פרסום תצלום, אלא ברשות בית המשפט. ובמהלך השנים ניתן היתר לסיקור אודיו-ויזואלי של דיוני במספר מועט של מקרים. נראה די ברור ש"הרחבה משמעותית של מעגל הצופים והנחשפים לתוכן בשידור חי", כפי שציין עו"ד אלעד מן, "עלולה לעורר אתגרים חדשים".
כבר לפני עשרים שנה, מינה שר המשפטים דאז יוסי ביילין, ועדה ציבורית בראשות השופטת ביניש לבחינת הפתיחה של בתי–המשפט בפני תקשורת אלקטרונית. הוועדה, שסיפקה את המלצותיה בשנת 2004, סברה כי המודל הראוי הוא זה בו יתאפשר "סיקור אלקטרוני מוגבל של הליכי–משפט ... בכפוף לסייגים שתכליתם להגן על ההליך השיפוטי ועל המשתתפים בו", והמליצה לערוך "ניסוי זמני במתכונת מוגבלת לבחינת הסוגייה של סיקור אלקטרוני של הליכי–משפט בתנאי המציאות הישראלית". עבר עשור, ובשנת 2014 הועברו בשידור חי שני דיונים של בית המשפט העליון (אחד באודיו והשני בווידאו) בעקבות פיילוט עליו הסכימו שרת המשפטים דאז לבני ונשיא בית המשפט העליון לשעבר גרוניס.
למרות שהניסוי הוכתר כעבר "בהצלחה" לא חלה התקדמות בנושא. זאת על אף הצעות חוק להקים "ערוץ בתי המשפט" שישדר בשידור חי דיונים מבתי המשפט, ומחקר מקיף מאת איתי רביד של המכון הישראלי לדמוקרטיה מיולי 2016 בדבר "סיקור אודיו-ויזואלי של בתי המשפט בישראל" שהציע מודל להתרת סיקור כאמור בבתי המשפט בישראל.
בשנתיים האחרונות, עמלו אנשי דוברות בתי המשפט על פרוייקט שידורי דיוני בית המשפט העליון, בראשות המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר. לאחר שהפרוייקט הגיע לשלב הסופי, הודיעה בחודש אפריל נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתגובה לבקשה שהגישו לאחרונה "גלובס" וכתב המשפט אבישי גרינצייג, ועל רקע משבר הקורונה שמונע התקהלויות, כי הדיון בעתירה שהגישו לבג"צ האגודה לזכויות האזרח, עו"ד שחר בן-מאיר וגופים נוספים נגד תקנות שעת החירום שמאפשרות למשטרה ולשב"כ לעקוב אחר חולי קורונה, יועבר בשידור ניסיוני. כך היה גם ביחס לשני ימי דיונים נוספים בעניין הרכבת ממשלה על מועמד עם כתבי אישום ובשאלות המשפטיות שהתעוררו מההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן.
בהתייחסו לפיילוט שידור הדיונים, אמר השופט מלצר, כי הוא "מקווה שדווקא הפתיחה של הדיונים לציבור רק תביא להגברת האמון בבתי המשפט". אמנם לא עבר זמן רב מאז שני ימי הדיונים המתוקשרים והמדוברים בעניין כהונת ראש הממשלה וההסכם הקואליציוני, וכדי לבחון את הפרויקט יש להמתין תקופה, אך אבקש, על בסיס ימי דיונים אלה, להשיב בחיוב על השאלה אם יש בשידור הדיונים לתרום לחיזוק אמון הציבור תוך הצגת שלושה היבטים שנראים לי חשובים לתפיסת השופטים בציבור הרחב.
שידור דיוני בית המשפט ואמון הציבור
במקום אחר, עמדתי על משבר אמון הציבור במערכת השפיטה. לפי סקרים בעשורים האחרונים (ובזהירות הראויה לאמינותם של סקרים, במיוחד אלו הנוגעים למושג מעורפל כמו 'אמון'), יש מגמת ירידה באמון הציבור במערכת המשפט – אף שאמון הציבור בבית המשפט העליון עדיין גבוה משמעותית מהאמון שנותן הציבור בכנסת. למגמה זו סיבות רבות: סחבת וסרבול של הליכים המשפטיים בערכאות הדיוניות הנמוכות, ובערכאה העליונה – בית המשפט העליון – טענות לאקטיביזם שיפוטי והכרעות בשאלות שנויות במחלוקת ציבורית-פוליטית הנוגעות לביטחון ולזהות החברה הישראלית. אך נדמה שאחד הגורמים המרכזיים לפגיעה באמון הציבור היא ההסתה הפוליטית הפרועה נגד מערכת המשפט. במקום "יש שופטים בירושלים", הקו המנחה של השיח הפוליטי הפך להיות שיח בוטה ומאיים, שמחריף ברשתות החברתיות. צביעת בית המשפט בצבע פוליטי, טענות כי הוא מגביל את המשילות ואת צה"ל וכי מדובר באליטה ליברלית המנותקת מן העם, הביאו לעוינות כלפיו וגררו הצעות לצמצום כוחו. ומכאן הצורך בהגברת האמון בבית המשפט.
בעקבות הצפייה בברונית ליידי הייל, סברתי שראוי להעלות מחדש לסדר היום את נושא שידור דיוני בית משפט העליון, בוודאי בשבתו כבג"ץ, ערכאה שאינה שומעת עדים אלא דנה בעניינים חוקתיים. שידורי אלה, טענתי בחודש פברואר, יכולים בטווח הארוך לסייע בחיזוק אמון הציבור בבית המשפט שכן הם יסייעו לשופטים להעביר מסרים באופן ישיר וללא מתווכים (מה שמקשה על מניפולציה או עיוות), בגישור בין בית המשפט וחיבורו של הציבור לבית המשפט.
מחקרים אמפיריים בנושא אינם חד-משמעיים, ויש אף מחקר אמריקאי שבחן שידורים מבתי משפט מדינתיים ומצא שאף אם יש עליה קטנה באמון הציבור בשפיטה, ככל שהצפייה בשידורי דיוני בית משפט נמשכת לאורך זמן, אמון זה יורד מעט. זה כמובן הגיוני. צפייה לאורך ימים ארוכים בדיונים משפטיים הנוגעים בעניינים משפטיים מורכבים עשויים לגרום לשעמום או בלבול לצופים, ובוודאי שצפיה בדיונים הנוגעים בנושאים שנויים במחלוקת (למשל העדפה מתקנת, עונש מוות, ועוד) שבהם לצופים יש דעה מוקדמת, לא בהכרח תביא לעלייה באמון הציבור. לכן, יש חשיבות גדולה למדיניות סלקטיבית בכל הנוגע לשידורי בית המשפט, ולרגישות גדולה לנושאים המשודרים שתאזן בין רלוונטיות וחשיבות דמוקרטית לבין מינון יתר. נראה כי לפחות לעניין זה, להחלטת הנשיאה לשדר בינתיים רק דיונים נבחרים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית יתרונות משמעותיים וזהו הכיוון הנכון.
החששות מפני שידור דיונים הם רבים ומובנים. בראש ובראשונה קיים החשש שבגלל השידור, הדיון המשפטי הענייני והרציני יעבור זילות וייהפך להופעה שכולה מיועדת לקהל הביתי. חשש כגון זה, הביע רן מס בתגובה למאמרי: "אם רצוננו בבידור - כל שנדרש הוא להחדיר מצלמות אל מוסד מסוים ומיד זה יהפוך לקרקס. כנסת ישראל מכוסה מדי יום, ובחזקתה אף ערוץ משלה - האם כיסוי עתיר זה תרם להגברת אמון הציבור ברשות המחוקקת? נדמה כי מדובר בשאלה רטורית. רק הדלק את המצלמה בהיכל הכנסת, ובכך ניתן האות לתחילת המופע. מיד מופסק הדיון הרציני, והכול עתים על הזדמנות הזהב לחרחר מריבה ולהשחיל את הסאונד בייט היומי. האם זו המציאות לה אנו מייחלים בבתי המשפט? בין המוסדות האחרונים בהם ניתן לקיים דיונים רציונליים ועמוקים בסוגיות הרות-גורל".
קיים כמובן גם החשש שהערות ביניים של השופטים יוצאו מהקשרם, יוערכו ויהפכו קרדום לחפור בו בידי מי שמבקש לתקוף את בית המשפט. דוגמה לכך ראינו כאשר ד"ר לימור סמימיאן דרש, צייצה "שידורי קץ הדמוקרטיה: למנות שופט שיפקח על עבודת הממשלה והכנסת בעניין איכון הטלפונים הסלולריים. כי הן לא מספיק אובייקטיביות לטעמו" בצירוף סרטון קצר מדיוני בית המשפט העליון בו כב' המשנה לנשיאה השופט חנן מלצר שואל את המדינה מה דעתה על הרעיון למנות גורם חיצוני לממשלה, כמו שופט עליון בדימוס שיפקח על איכון הטלפונים. אמירה זו המובאת לבדה, הרבה פחות בעייתית כאשר מובאת בהקשרה הנכון: ואכן, ההקשר המלא והנכון הוא שהצעה זו הועלתה בדיון על-ידי עו"ד שחר בן מאיר שנתן, כדוגמה לכך, את דרום אפריקה, שם שר המשפטים מינה את שופטת בית המשפט החוקתי לשעבר, קאת' אוריגן, כשופטת מיוחדת לפיקוח על ההגנה על הזכות לפרטיות אגב צעדי המדינה לשימוש במידע סלולרי נגד נשאי קורונה. המינוי נעשה במודל מקובל של שופט מפקח, וכלל אינו עוסק בביקורת על הממשלה וודאי שלא על הכנסת, אלא מנטר את הפעלת הסמכויות על ידי הרשויות המוסמכות. לפחות בזכות השידור, ניתן היה בקלות רבה למצוא את האמירות הקודמות, להפריך את הציוץ, ולהביא את שאלת השופט מלצר בהקשרה.
וכמובן, שלשידור מרחוק של דיוני בית המשפט יתכנו השפעות בלתי מתוכננות. השבוע נחשפנו לדוגמה קיצונית, כאשר ביום רביעי (6.5.2020) בית המשפט העליון האמריקאי עשה היסטוריה וקיים דיונים טלפוניים בשל משבר וירוס Covid-19 בעניין Barr v. American Association of Political Consultants, כאשר בעת הדיון מישהו מהמשתתפים שכח לשים עלmute ונשמעו רעשי הורדת מים בשירותים, מה שכתבת בית המשפט העליון ב-CNN, אריאן דה ווג כינתה: “Supreme embarrassment: The flush heard around the country”.
אין טוב בלי רע ואין מושלם. השאלה היא כמובן מה עדיף. בחלק הבא, אבקש להתמקד בשלושה היבטים שבהם אני סבור ששידור דיוני בית המשפט יכולים לשפר משמעותית את האופן שבו הציבור תופס את שופטי בית המשפט.
שידור דיונים ותפיסת השופטים
שופטים נתפסים כבעלי פרסונות שונות, לעתים רבות חד-ממדיות. שמרנים, פורמאליסטים או אקטיביסטים. סנסטיין מצייר את תפיסת השופטים כמחולקת לארבע פרסונות עיקריות: גיבורים – המוכנים להפעיל את החוקה כדי לפסול חקיקה; חיילים – הנותנים קדימות לפעולות הרשויות הפוליטיות; מינימאליסטים בורקיאנים (Burkeans) – המעדיפים שינויים אינקרמנטליים; והדוממים, שמעדיפים לא להכריע בשאלות קשות. ואין ספק שצילום ושידור הדיונים יחדד את התפיסות הללו בקרב שופטים מסוימים אך הוא עשוי גם לטשטש אותן ולהראות ממדים שונים ומורכבים יותר של השופטים.
בחלק זה אבקש לטעון כי גם אם נכון להמשיך ולהתקדם בזהירות ובצורה מבוססת-ידע, נראה שאין ספק כי הניסיון הנוכחי מעלה ששידור הדיונים יכול לקדם את תפיסת המקצועיות של השופטים ולערער את התפיסה כי מדובר בקבוצה הומוגנית פוליטית ובאליטה מנותקת היושבת 'במגדל השן'. לאור כל זאת, יש בשידורים פוטנציאל ממשי לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.
1. מקצועיות
בשימוע שלה בפני הסנאט בשנת 2010, שופטת בית המשפט העליון האמריקאי Elena Kagen, אז הפרקליטה הכללית, טענה בזכות שידור הדיונים בבית המשפט העליון:
"I think it would be a terrific thing to have cameras in the courtroom.... [W]hen you see what happens there, it's an inspiring sight.... [A]Ill nine Justices, they're so prepared, they're so smart, they're so thorough, they're so engaged, their questioning is rapid-fire. You're really seeing an institution of government at work, I think, in a really admirable way .... And so I think it would be a great thing for the institution .."
גם אצלנו, שופטי בית המשפט העליון הם, ככלל, בעלי רמה מקצועית הגבוהה ביותר. בשידורים האחרונים, הציבור נחשף לשופטים שמגיעים לדיון מוכנים, ערניים, מחויבים, מכירים את התיק לפרטי פרטים ושואלים שאלות חדות וממוקדות. כאשר אחד מעורכי הדין החל לצטט את פסק דינו של השופט שמגר בפס"ד ז'רז'בסקי, קטעוהו הנשיאה חיות והמשנה לנשיאה מלצר ותיקנוהו ש"שמגר לא ישב בהרכב של ז'רז'בסקי". נראה כי לא רק אנחנו, המשפטנים החוקתיים, שותפים לתחושה זו. אף שרשימה קצרה זו אינה מחקר אמפירי כמובן, קשה שלא להתעלם מהרושם החיובי שהדיון הותיר בקרב אנשים רבים מן הציבור ששמחו לראות שבבית המשפט העליון מתקיים דיון משפטי עירני על השאלות החוקתיות החשובות שעלו. רק לשם ההמחשה, במהלך השידורים כתבו לי חברים שאינם משפטנים: "זה פשוט מרתק לראות דיונים אינטליגנטים בבית המשפט העליון" ו-"וואו, תקשיב, זה כל כך מדהים לראות כזאת מקצועיות". ייתכן שהיום, לאחר שפורסמו תמצית הנימוקים, יש המסכימים עם התוצאה שאליה הגיע בית המשפט ויש המתנגדים. אבל שידור הדיונים סיפק מצע שריכך את המחלוקת סביב הלגיטימציה של ההליך המשפטי.
לא רק שהשופטים משדרים מקצועיות אלא הם דאגו לשדר כי הם עוסקים במשפט ולא בשום דבר אחר ופתיחת הדיונים לציבור, שנחשף לדיונים בעילות ההתערבות של המשפט הציבור, הוכיחה זאת היטב. כך, למשל, בתגובה לטענותיה של עו"ד דפנה הולץ-לכנר, התערב השופט מזוז והעיר: "הטיעון שלכם הוא טיעון ברמה הציבורית, פוליטית, מוסרית, חברתית, או כולם ביחד במצטבר, והוא טיעון מאוד לגיטימי, יש בוודאי רבים שמסכימים איתו, אך מה בין זה ובין ביקורת שיפוטית?". בתגובה לטיעוני עו"ד ד"ר אליעד שרגא, ציינה הנשיאה חיות: "שעה ארוכה שאדוני מדבר, והוא מדבר רק פוליטיקה, לא משפט", ואילו השופט עמית אמר: "אדוני מבקש צו מוחלט שהעולם יהיה טוב יותר. זה לא בסל הכלים שלנו". בית המשפט הבהיר לצדדים – ולצופים – כי הוא עוסק במשפט ולא בפוליטיקה. יובל אלבשן ציין בהקשר זה כי הנשיאה חיות הוכיחה מנהיגות משפטית, בין היתר, "בהחלטה לפתוח את המשפט לשידורים חיים כדי לקנות לגיטימיות ציבורית; מה שאכן קרה בזכות ניהול מוקפד של הדיון, כשהיא מבהירה לצופים בהערותיה לעורכי הדין מהו משפט ומהו פופוליזם ומדוע בג"ץ הוא בית משפט ולא מוסד לתיקון עולם ולחינוך מחדש של העם." אני כמובן סבור שיש תפקיד חינוכי חשוב לבית המשפט אך סבור כי השידור חידד, במידת מה, את האבחנה בין משפט לבין פוליטיקה ושלטעמי, הדבר בהחלט מבורך לשיטה שלנו בעת הנוכחית.
קשה שלא לסיים את החלק הזה מבלי לתהות על השוואה מעניינת. במקביל לדיוני בית-המשפט שודרו גם דיוני הועדה המיוחדת לתיקון חוק יסוד: הממשלה בעניין ממשלת חילופים. כדי להתרשם מרצינות הדיונים בבית המשפט, ניתן היה, לשם ההשוואה, לזפזפ לשידור המקביל של דיוני הוועדה המיוחדת, שהיה נראה לרוב כחלופת צעקות ולא כדיון של הכנסת בכובעה כאספה מכוננת הדנה בתיקון חוקי היסוד שהם הבסיס המשפטי הנורמטיבי של שיטתנו המשפטית. גם במובן זה השידור תורם להבחנתה של העבודה השיפוטית מהפוליטיקה, וזהו דבר נכון וחשוב.
2. גיוון
ביקורת מפורסמת כנגד בית המשפט העליון הוא כי המדובר ב"הגמוניה ישנה" - 'אליטת שכונת רחביה', שאינה משקפת או מייצגת נאותה את הציבור, ושמשתמשת בכוחה המשפטי כדי להתגבר על הנחיתות הפוליטית שלה. לא סתם קבוצת מיעוט אלא כזו, לפי גרסה אחת של הביקורת, שמשקפת מערכת מסוימת של עמדות שמאל קיצוניות – 'סניף של מרץ'. כך, רק בחודש פברואר האחרון פתח חגי סגל, העורך הראשי של מקור ראשון מאמר באלו המלים: "כל השנים מקפיד בג"ץ להגיב בארשת עלבון על הביטוי "סניף של מרצ". נשיאתו בדימוס מרים נאור הכריזה אשתקד בריאיון לידיעות אחרונות כי "בית המשפט העליון מעולם לא היה סניף של מרצ". גם אהרן ברק קונן בריאיון אחר – "אומרים שבית המשפט הוא סניף של מרצ". אך מה לעשות, בימים האחרונים שוב הובהר כי בג"ץ הוא סניף של מרצ, סניף נאמן במיוחד."
המדובר, כך נטען, בקבוצה הומוגנית של יהודים אשכנזים חילונים וליברלים, שגדלו בערים גדולות ומבוססות כלכלית. אשר על כך, עמדות לאומיות-דתיות אינן מיוצגות בבית המשפט באופן נאות מה שגורם להעדפת ערכים דמוקרטים-ליברליים על פני ערכים לאומיים-יהודים.
האמת רחוקה מכך. בעבר, מערכת המשפט אכן הייתה הומוגנית יחסית במאפייניה החברתיים. ואולם, מחקר שערך לאחרונה אלון חספר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב הצביע על כך שבעשורים האחרונים השתנה ללא היכר הרכב בתי המשפט: בשנת 1992 היו: 33% שופטות, 16.6% שופטים יהודים-דתיים, ו-2.9% שופטים ערבים. לעומת זאת, בשנת 2017 ההרכב כלל: 51% נשים, 19.8% יהודים-דתיים, ו-8% ערבים. יש עוד מקום לשיפור שכן ייצוג הערבים נמוך פי שלושה בערך מחלקם באוכלוסייה ואילו חלקן של הנשים פוחת ככל שערכאת השיפוט גבוהה יותר. אך עדיין מדובר בהרכב מגוון מאוד שישפיע בעתיד גם על גיוון בית המשפט העליון, שכבר היום מגוון הרבה יותר מאשר בעבר. ארבעה מתוך 15 שופטי בית המשפט העליון הם דתיים־לאומיים, ארבע הן נשים, ושופט אחד ערבי.
אך מעבר לכך שהגיוון משתקף בשידור הדיונים, קשה מאוד לומר כי בית המשפט העליון הוא סניף הומוגני כלשהו. כך, בעוד שאחת מהביקורות הקיצוניות נגד בית המשפט מתייחסת אליו כאל "חבורת משפטנים ... הדוחה את חזון המדינה ואת ערכיה לטובת חזון, ערכים וסדר יום משלה," ברור לכל מי שצפה בדיונים (וזאת במנותק מהתוצאה המשפטית) כי אין מדובר בחבורה הומוגנית עם סדר יום אחיד, אלא בקבוצת משפטנים שונים ומגוונים. כל אחד מהשופטים מתעמק בסוגיה אחרת, והשופטים לוחצים בשאלותיהם את שני הצדדים לדיון. הדיונים אפוא מסייעים בהעברה ויזואלית וקולית של הגיוון האנושי של בית המשפט העליון.
3. אנושיות
בתפיסה הפופוליסטית, שופטים נתפסים כ'אליטה מנותקת'. שרת המשפטים לשעבר חה"כ איילת שקד היטיבה לבטא את תפיסה זו. כך, למשל, בנאומה בכנס העמותה למשפט ציבורי בדצמבר 2017, תקפה השרה שקד את שופטי בית המשפט העליון בטענה שפסיקותיהם מנותקות מצורכי העם. שקד ציינה כי "הדמוקרטיה הישראלית בורחת מהעם. הדבר נובע מפחד עמוק וקמאי מהעם ומריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים", וכי "בריחתה של הדמוקרטיה מהעם מתקיימת במרחק הגון מהרחוב וניזונה מחוסר היכרות מספקת איתו, עם צרכיו, חולשותיו, תסכוליו, יתרונותיו, יופיו ומאווייו."
כאמור, תפיסה זו אינה חריגה בשיח הפופוליסטי היוצא נגד 'אליטות מנותקות'. הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט היוצא נגד האליטות, כפי שהסביר זאת בספרו הפילוסוף הפוליטי יאן-וורנר מולר. העמדה הפופוליסטית רואה בקהילה הפוליטית – "העם האמיתי" – קהילה השותפה לתפיסות עולם פרטיקולריות ובמי שאיננו שותף לתפיסות אלה כ'אליטיסט מנותק' (במקרה הטוב; במקרה הרע הוא 'בוגד' או 'אויב' ולכן מסומן כלא-נאמן).
אך עבור צופי השידורים בדיוני בית המשפט, שופטי העליון דווקא נראו כ'בתוך עמם הם יושבים'. במיוחד, ברגעים הקומיים שחושפים את אנושיותם של השופטים, את חוש ההומור שלהם ואת היכרותם עם חוויות שכל אזרח מהשורה נתקבל בהם או מכיר. כך, למשל, הרגע המשעשע במהלך הדיון, כאשר עו"ד שמעון בר-און מטעם מפלגת כחול לבן אמר: "בסופו של יום, הצדדים התעלו על הסיטואציה הפוליטית והביאו את עצמם לידי מסמך שמכניס פחות או יותר את הרצון של הצדדים להגיע לממשלת אחדות לאומית ובעת הזו גם ממשלת חירום. בסיטואציה הזאת, הייתי אומר אפילו שהצדדים לא עברו את תקופת החיזור שלהם". בתגובה על כך, העירה הנשיאה חיות כי הסיטואציה דומה ל"תוכנית הזאת בטלוויזיה, שקודם מתחתנים ואחר כך מחזרים", כשהיא מתייחסת לריאליטי "חתונה ממבט ראשון". עו"ד בר-און ענה על כך בהומור כי "כנראה שהריאליטי משפיע גם עלינו, גבירתי, כן, לא אכחד משם. יכול להיות שגם זה, הייתי מתאים את החיים הפוליטיים יותר ל'הישרדות' מאשר 'חתונה ממבט ראשון', אבל גם זה פרפרזה מתאימה בסיטואציה הזאת".
או, רגע בולט אחרון בדיון, כאשר עו"ד שרגא הזכיר את השופט בדימוס כָהַן ובטעות כינה אותו כֹהן. אחרי שהשופטים פוגלמן ומלצר תיקנו אותו, אמר עו"ד שרגא: "כבודו, אני בשוונג של הפיתה, מתנצל". או אז החלו לחשושים בין השופטים. "איזה שוונג?" לחשה הנשיאה חיות למשנה לנשיאה מלצר, שהסביר לה כי מדובר ב"ביטוי חדש", והשופט עמית הוסיף, "בשעות אחר הצהריים לא מדברים על אוכל". השיא הגיע כאשר הנשיאה חיות שאלה בקול: "אדוני אמר פיתה?", ולקול צחקוקים באולם, הסביר עו"ד שרגא, שיש מושג כזה "השוונג של הפיתה". בבריטניה, אחרי שליידי הייל הקריאה את פסק הדין בעניין מילר בו פתחתי כשהיא לובשת סיכת-דש של עכביש, החלו אנשים להדפיס חולצות T ובהן עכביש קטן לאור הערכה והזדהות. כמה נכון ונחמד יהיה אם אצלנו, חולצות עם "אדוני אמר פיתה?" יעטרו את הרחובות. אין המדובר באנקדוטות מצחיקות בלבד – היכולת של יותר ציבורים לזהות את עצמם עם בית המשפט העליון היא רכיב חשוב באמון הציבורי שהוא זוכה לו. דווקא רגעים אלו, בהם הציבור רואה את השופטים כאחד האדם, מסייעים בניתוץ תדמית אליטיסטית ומרוחקת של השופטים. לאחר שנים שיש מי שמספרים שמדובר בשדים מנותקים, באו ימי השידורים והוכיחו לנו שמדובר באנשים בשר ודם שיושבים בתוך עמם ושאפשר להבין ולהזדהות אתם.
במאמרו, "בית המשפט העליון יורד לעם, וזו ההצגה הכי טובה בעיר", העיתונאי שי גולדן כתב: "המילים 'בית המשפט העליון' הפכו לחניתות ולקרדומים לחפור בהם ולכאלה שמתגלגלות בפה של כל-כך הרבה אנשים שמעולם לא ביקרו בבית במשפט העליון - קל וחומר: נכחו בדיון. והייצוג היחיד של המוסד הזה הוא מבעד לפילטר של פוליטיקאים, עיתונאים, צייצנים ואובר-חוכמים ברשתות החברתיות. וזה לא טוב לאף אחד. ... ומה שעושה השידור הזה - ובגלל זה הוא חשוב - הוא מסיר קיר זכוכית גבוה שעומד בין הציבור לבין המוסד המשפטי הכי חשוב בישראל. המוסד הזה, שאחת מחולשותיו היא תחושת הניתוק והניכור שהוא משדר לציבור... ".
לסיכום, הניסיון הקצר של הפרויקט מלמד, לדעתי, שיש בשידורים כדי לשפר את התפיסה הציבורית של השופטים בשלושת אלו: בכך שמדובר בשופטים מקצועיים, מגוונים ואנושיים. אלו, בהתאם, יכולים להביא לחיזוק אמון הציבור בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט. העיתונאי עמית סלונים ש"צפה בשידור החי מבית המשפט העליון – והתאהב", סיכם את השידורים כך: "אחרי יותר מדי זמן בו הסיתו מי שהסיתו נגד בג"ץ... וגרמו לציבור להאמין ששופטי העליון הם דמונים מהצד השמאלני של הגיהנום שהגיעו לעשות הפיכה שיפוטית על חשבון הדמוקרטיה - קשה היה לצפות אתמול ב"שידורי המהפכה השיפוטית" ולא לגחך. ... אמון הציבור במערכת המשפט הוא קריטי לצורך ניהול דמוקרטיה בריאה, וצפייה בשידור הוכיחה גם לספקנים שיש בירושלים שופטים נבונים, יסודיים ובעיקר לא הומוגניים. ... הם נראו בדיוק כפי שאנחנו רוצים ששופטים ייראו. שוחים בחומר בצורה מדויקת, מונעים מהפרקליטים לשאת נאומים פוליטיים וקטנוניים כלפי המשיבים בדיוק כפי שהיו כלפי העותרים. ולעזאזל זו הייתה טלוויזיה משובחת. תנו לי עוד בינג' מהיכל הצדק."
פצצת רייטינג
טיעון נוסף שנשמע לא מעט בכל הנוגע לפתיחה והנגשה של הליכים משפטיים נוגע לכך שהציבור אינו מעוניין בכך כלל. בהקשר זה, מחקרים מראים כי הציבור דווקא מתעניין יותר ממה שאנחנו חושבים (במאמר אחר, נדיב מרדכי ואני הפרכנו טענה דומה ביחס לנגישות לחקיקה). אך בכל הנוגע לימי הדיונים של השבוע – נראה כי אין צורך במחקר כדי להבין שיש עניין ציבורי, לפחות בדיונים מרכזיים ותקדימיים שכאלה.
כך, דווח על ידי לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) כי הערכות הלא רשמיות הן של לא פחות ממיליון צפיות (!) בשידור הדיון שעסק בבקשה לפסול את ההסכם הקואליציוני. יהודה יפרח ציין בהומור ש"אחרי היומיים האחרונים בבג"ץ TV, בערוצים 12 ו-13 צריכים להתחיל לדאוג מהרייטינג", וטען ששידור הדיונים ... יעשה רק טוב לאינטרס הציבורי הכללי." אכן, תחושה רווחת שהובעה במאמרי דעה שונים היא כי המצלמות בבית המשפט יחזקו את אמון הציבור בהליך המשפטי (עו"ד מעיין חיימוביץ), וכי "אחרי שנים תחת אש, המצלמות הן הדבר הכי טוב שקרה לבג"ץ" (דניאל דולב). כפי שראש לע"מ מסר בתום ימי השידור, "בשני ימי השידורים המרתקים והמבורכים, שללע"מ הייתה הזכות להיות שותפה להם, הוכח כי נוכחות המצלמות לא רק שלא עשתה זילות לדיון המשפטי, אלא חיזקה את השקיפות ואת אמון הציבור בהליך המשפטי ובבית המשפט העליון".
נראה אפוא שעד כה ניתן להכתיר את הפיילוט בהצלחה. יוער, כי לשידורי דיוני בית המשפט גם ייתכנו השפעות רוחב חיוביות אחרות, בין היתר על הנגישות למשפט; החינוך לאזרחות ולאוריינות משפטית ועוד. ברשימה קצרה זו ביקשתי רק להעיר מספר נקודות באשר לאופן בו יש, לדעתי, בשידורים להביא לשיפור בתפיסת הציבור של השופטים.
אני מקווה שאכן הפיילוט ימשיך, וכי הפרויקט יתרום לחיזוק אמון הציבור בבית המשפט העליון, המצוי במשבר. יש לכך חשיבות עצומה שכן, כידוע, לבית המשפט "אין לא חרב ולא ארנק; כל שיש לו זה אמון הציבור בו". אמון הציבור הוא הנכס היקר ביותר שיש למערכת השפיטה הזקוקה ללגיטימציה בקרב האזרחים כדי לפעול באופן חופשי.
*הערות אלו הן מחשבות ראשוניות כחלק ממחקר רחב יותר המתבצע יחד עם פרופ' קרין נהון ועו"ד אלעד מן. תודה לד"ר אדם שנער, ד"ר תמר הוסטובסקי-ברנדס, אורן תמיר ונדיב מרדכי על הערות.