הדיון הסוער על אמצעי ניטור במסגרת המאבק בקורונה מתמקד בעיקר בפגיעה בחירויות הפרט ובחשש המוצדק משימוש פסול במידע. אבל מימד קריטי, שכמעט לא מדובר, הוא התפיסה המוסרית והפוליטית שטמונה בניטור. העניין הוא לא רק הפגיעה בפרטיות, אלא גם יצירת ידע חדש: השרשרת הסיבתית שהובילה לכאורה למחלה ואולי גם למוות. כל אדם שמופיע בשרשרת המגעים נאלץ להתמודד עם תפיסה לפיה הוא הביא להדבקה. זו תפיסה שמטשטשת את האבחנה בין הניטור הלגיטימי למטרות בריאות הציבור, לבין תרגום שלו לשפה תרבותית (עוד לפני זו המשפטית) – של אחריות.
לפני ימים אחדים התפרסמה ידיעה מטרידה, אחת מיני רבות, על אחות בתינוקיה בבית החולים הדסה שאובחנה כחולת קורונה וחשפה למחלה עשרה תינוקות. אחרי הדאגה לתינוקות, אם מישהו מהם יחלה הרי אישה שבחרה במקצוע טיפולי, וודאי מכל הסיבות הנכונות, תצטרך להתמודד לשארית חייה עם הידיעה הזו. גם אם לא יגרם מוות או נזק קבוע, ואפילו אם אותה אחות גרמה 'רק' לחרדה גדולה בקרב עשר משפחות, היא עכשיו יודעת שהיא אחראית, אפילו אם לא התכוונה ולא התרשלה. הכל לכאורה, הרי אין לדעת למי, מה, מתי וכיצד נחשף כל תינוק, ילד או מבוגר שנדבק במחלה. הנתונים שמתפרסמים מתייחסים לפרטים ידועים כאשר הלא ידוע רב. למרות זאת, המסקנות שמופצות בסיוע כלי התקשורת מוצגות כאמיתות מוחלטות. על פי התפיסה הזו, חולים יכולים לדעת בדיוק מי הדביק אותם, והמדביקים מצידם יכולים לדעת במי פגעו, אילו חיים הם שיבשו, ואולי הרגו. התחקות אחר אזרחים שמטרתה המוצהרת הגנה על בריאות הציבור, מתורגמת במהירות לטכנולוגיה חברתית של ייחוס אחריות, מכאיבה, קשה לעיכול, ובלתי ניתנת למחיקה אפילו אם הנתונים לא ישמרו במאגרים, כפי שמובטח בינתיים.
נתוני ההדבקה הם לא אמיתות ברורות, הם מלאים חורים. אבל גם אילו היו, כל הכרעה על קשר סיבתי היא בחירה ערכית. אם מחפשים סיבות אנושיות למגפה, אפשר למצוא קשר סיבתי לתהליכים הסטוריים רבי הסתעפויות שעיצבו מערכות ותפיסות רפואיות, פוליטיות, כלכליות, ותרבותיות. גם במישורים מיידיים יותר, ניתן לבחון שורה ארוכה של מעורבים שתרמו במעשים ובמחדלים לתחלואה ולקושי להתמודד איתה. אפשר היה לקשור בין הדבקות לבין מטפלים, מנקים, ספקי ציוד, נותני שירותים, קובעי מדיניות מגוונים, החל ממוסדות וארגונים מקומיים דרך הממשלה וראשה (אשר חוששים כבר מההשלכות המשפטיות), ועד ארגונים גלובליים, וכמובן גם תרבויות שלמות. מאז תחילת המגפה האשמה עוברת בין סינים, אירופאים, אמריקנים, ובישראל המשבר עם החרדים בעיצומו. אבל במקביל, נתוני ניטור ממשיכים להתפרסם. ניטור הוא בחירה ערכית להתמקד בנשאי המחלה, האחרונים בשרשרת סיבתית מורכבת. מנקודת מבט מדעית הרעיון תמים ושימושי, אבל מנקודת מבט תרבותית הוא בעצמו ויראלי. התוצאה מסוכנת לבני אדם שנאלצים להפנים אחריות למחלות ולמוות של אחרים. היא מסוכנת גם לרקמה החברתית הפרומה ממילא. ניטור יכול להישמע כמו סולידריות, יש משהו רומנטי בלדאוג לאחרים ולזכור שהם מושפעים ממעשינו, אבל התוצאה רחוקה מזה. בתודעה היומיומית, בני אדם הופכים להיות אלו שמסכנים והורגים זה את זה: שכנים, חברים, משפחה, מטפלים, אחים לצרה, למחלה, או לנסיעה. תפיסות הסיבתיות של הדבקה קרובות יותר להתפוררות חברתית מאשר לשפת הסולידריות בשמה הן יצאו לדרך.
אחרי מאות פרסומי מסלולים אינדיבידואליים, השיטה עברה לפרסום מידע על פי יישובים. משרד הבריאות מזהיר תושבים על פי מקומות בהם שהו חולי קורונה במועדים שונים בכל יישוב. עם המידע הזה, החולים עצמם, אנשים שמכירים אותם, ואחריהם גם אלו ששמעו מכלי שני ושלישי ויותר - כולם יכולים ולמעשה מוזמנים לעשות חיבורים ולספר סיפורים על אחריות. העובדה שמדובר במידע חלקי מאד ולעיתים אף שגוי – מודחקת. השאלות העמוקות על הקשר בין המגפה והשלכותיה לבין מנגנונים מוסדיים ותהליכים חברתיים ארוכי טווח – נדחקות מחיי היומיום. אחריותם של נשאים להדבקה נותרת במרכז התודעה המיידית, בעוד סיפורים סיבתיים אחרים כמעט לא נבחנים. החריג המרכזי הוא מחול השדים סביב קבוצות תרבותיות, וגם הוא מיתרגם לאחריות אישית: בני אדם שנראים, על פי קריטריון חזותי כלשהו, כמשתייכים לקבוצה מסוכנת, חשופים להאשמה ואף שנאה. היכולת הכמעט-אוטומטית לתרגם ניתוח תרבות לייחוס אחריות אישית נסמכת למעשה גם היא על התפיסה לפיה נשאי המחלה הם יחידת היסוד הסיבתית להבנת המגפה. זו תפיסה שעוברת מהר מידי מנשאות ביולוגית לשפה תרבותית של אחריות. הסברים סיבתיים נוספים ומורכבים יותר יישארו להיסטוריונים ומחקרים אקדמיים אחרים, ואולי גם לבתי משפט ולוועדות חקירה, הרבה אחרי שחיי היומיום נחרכו בסיפורי אחריות אישיים.
יש מתח מובנה בין הצורך להגן על הציבור ולשכנע אותו לשתף פעולה, לבין ייחוס אחריות, וזהו מתח שמחייב זהירות. כשאמצעים מדעיים לניטור מגפה מתורגמים לשפה תרבותית ותפיסה חברתית של סיבתיות ואחריות של חולים, התהליך צריך להיות מבוקר וביקורתי, אלה דיני נפשות. בינתיים קורה ההיפך, והתקשורת והרשתות החברתיות מהדהדות ומעצימות את האפקט. בלי לחשוב פעמיים, הן מדווחות על הדבקות ומזהות בני אדם שגרמו נזקים מטרידים במיוחד, כמו אחות בתינוקיה, כאילו היו עובדות פשוטות ונטולות משמעות מוסרית ופוליטית. ההתמסרות לדינמיקה הזו צריכה לעורר הרבה יותר שאלות, הרבה פחות תשובות.